הרגע הזה כשהכל מתחבר ואת פשוט עפה

כמעט בכל ערב, כשאני מכינה את בגדי הריצה לאימון שיבוא למחרת אני מתמלאת בחדווה. מחכה לאימון. מתכננת את המסלול. יכולה להריח את ריח הפארק על הבוקר ולדמיין איך אני עפה.  מרחפת בקלילות ונהנית מצליל צעדי הריצה של עצמי ומפטפוטי חבריי היקרים. ואז..

inst4

בבוקר, כשהשעון מצלצל ואני ממהרת לכבות כדי שאף אחד מבני ביתי השפויים לא יתעורר בשעות החשיכה המוזרות האלה, התחושה נהיית קצת עמומה שלא נדבר על הבקרים שהיא נעלמת לגמרי ומתחלפת ברצון עז להישאר תחת השמחה ולישון, רק עוד קצת.

inst

אני מודה שעם השנים, נהיה לי קצת יותר קשה להתניע. ק"מ אחד, שניים, שלושה ולאט לאט הקצב נכנס לתלם המוכר. יש ימים של עייפות וכבדות ויש ימים של קלילות והנאה. הריצות שונות זו מזו. כל אחת היא עולם ומלואו. לפעמים חוויה ולפעמים משימה. אבל פעם בהרבה זמן, קורה קסם. לא ברור מה יוצר את הקסם הזה. אכלתי בדיוק מספיק? ישנתי בדיוק מספיק? סתם באתי במצב רוח חיוב? אבל בימים האלה כשהכל בדיוק מתחבר, אני עפה. לא שומעת כלום. לא רואה מי מולי. לא קשה ולא כבד. הראש מתנתק והרגליים מתרוממות. אני מרחפת לא יודעת איך הגעתי לסוף המסלול.

בשביל הימים האלה אני ממשיכה לרוץ, לעבוד קשה ולהתאמן כל השנה. כי ההתרוממות של הנפש בימים האלה, לא דומה לכלום. אולי למעוף הציפור..

לעוף