ירושליים פנים רבות לה…

3:30 בבוקר . השעון מצלצל ואני מזנקת מהמיטה. מתארגנת באוטומט…התיק מאורגן כבר מהערב אחרי שהכנסתי אליו כמעט את כל אפשרויות הלבוש שאפשר.

4:30 אוספים אותי –נוסעים לירושלים.

הדרך עוברת חלק, חונים בחניון הלאום (ונתקלים במראה סוראליסטי של רצים דקה לפני עטופים בטליתות מתפללים בחניון מתחת לאדמה..)

Gabi_pic1

מתקדמים לכיוון גן סאקר. המון רצים נוהרים, פוגשים מכרים, כולם נראים עוד חצי רדומים…

שמירת חפצים(לקחת מעיל? יהיה קר?),פיפי אחרון ויאללה לקו הזינוק.

פה מתחילים הפרפרים בבטן והשיחה הקבועה שלי עם עצמי:

"בשביל מה? הרי זה קשה כל כך. למה את לא מרפה? שוב העליות האלה?"

ואני עונה לעצמי:

"הרי את ככ נהנית תמיד בסוף, והאווירה, והנוף, והרגשת הסיפוק. וחוץ מזה את כבר פה. אז בשביל מה הוויכוח?"

מזניקים. שמה אזניות ויוצאת לדרך. 21 ק"מ שמחכים לי. עליה ראשונה, אחריה בניגוד להיגיון עוד עלייה ועוד אחת. נכנסים לעיר העתיקה וכשיוצאים מהעיר העתיקה ונפרש הנוף המהמם והמרגש של ירושלים אני נזכרת למה אני פה.

ממשיכה לרוץ,לרחף, ליהנות.

לא קל. אפילו קשה. עליית כובשי קטמון מחכה לי במלוא הדרה אבל אני יודעת שתיכף זה נגמר. אפילו חבל שנגמר.

לבסוף כאשר אני עוברת בשער הסיום, אני יודעת למה אני חוזרת לפה  כל שנה, לחצי מרתון ירושלים – כי האווירה, הנוף האורבני והאנושי, החיבוק של ירושלים, אוירת הקדושה- אין עליהם באף מירוץ בעולם (ועשיתי כבר כמה…).

יש לי תחושה שניפגש על קו הזינוק גם בשנה הבאה….

אכן ירושלים פנים רבות לה ואת זו של ריצת חצי המרתון אני הכי אוהבת!

Gabi_pic2