קריאת תיגר או אהבה צרופה? מרתון פריז שלי

"היום יום הולדת הם שרים, ’אמא בת 40 ’ הם מברכים. אחרון מגיע בעלי ובידו מעטפה. בפנים, זוג כרטיסי טיסה לפאריס. כמה רומנטי אני חשבתי וידעתי שזה לא ממש הסגנון. אכן, ידע שור קונהו ובמעטפה הפתעה נוספת: ספח רישום למרתון פאריס."

 

עוד הרבה לפני שחלמתי שיום אחד כל חיי יסובו סביב עולם הריצה והספורט כתבתי בשנת 2009 מאמר שתיאר את תחושת החוויה שלי עם סיום המרתון הראשון – מרתון פריז. גם היום אחרי שריצות רבות כבר מאחורי עדיין זוכרת בהתרגשות את המרתון הראשון. מי שכבר חוותה, יודעת למה אני מתכוונת. לאלו שעדיין לא, ממליצה בחום. כל אחת והמרתון שלה. הכיף הוא בעיקר למצוא את המקום הזה שמאתגר אותנו לצאת מהשגרה היומיומית שלנו ולפגוש שוב את עצמינו. ככה זה היה אז- לא נגעתי: 

 

מאת:לואד קציר / 18.06.09

 

סוף נובמבר. זה כבר למעלה משנה שחזרתי להתאמן באופן קבוע. קצת ספינינג, קצת שחייה והרבה ריצה. כל הזמן יותר ויותר. לאט לאט מגדילה את המרחקים והתדירות ומתייצבת על ריצות של 10 ק"מ לפחות שלוש פעמים בשבוע. מישהו מספר על תחרויות ריצה וזה בהחלט מסקרן אותי. ראשון בא מרוץ אייל אח"כ רעננה, ת"א ולאט לאט ה’חיידק’ מנביט שורשים ואני מתחילה להתגרות בעצמי. למה לעצור ב- 10 ק"מ? בתמימותי אני משתפת את בעלי שיש בי תחושה שנפרץ בי איזה סכר, כאילו, אם ניתנה לי הזדמנות, יכולתי לרוץ ולרוץ עד בלי די. אמר מי שאמר, שהחיים והמוות בידי הלשון.

בוקר. אני פוקחת עיניים לתוך חדר מקושט וקולות שירה: היום יום הולדת הם שרים ואני עושה ניסיון לעכל. ’אמא בת ’ 40 הם  שרים ומברכים. אחרון מגיע בעלי ובידו מעטפה. בפנים, זוג כרטיסי טיסה לפאריס. כמה רומנטי אני חושבת ויודעת שזה לא ממש הסגנון. אכן, ידע שור קונהו ובמעטפה הפתעה נוספת: ספח רישום למרתון פאריס. אני מחסירה פעימה ושצף תחושות קיצוניות מציפות אותי. מוחמאת עד אין קץ מהמחשבה שלו להעניק לי במתנה כזו חווויה (מבלי שבשלב זה יכולתי להעלות בדעתי עד כמה גדולה היא) אני לא יכולה גם להתעלם מהמחשבה שהוא כנראה פשוט מנסה להיפטר ממני ומכריזה שזה מדהים אבל אני לא באמת מבטיחה לעשות זאת.

חלפו שבועיים. לא קרה כלום. מסתבר שגם ’קונהו ידע את השור’ ובעלי מודיע שאין בעיה, אם אני לא רוצה לרוץ את המרתון הוא יבטל. כך הוא יורה את יריית הפתיחה ומעביר אותי משלב ה: אני? מרתון? לא יודעת. אולי. למה לא? לשלב הראשון:

"בחן את עצמך". אני מגייסת חברה אצנית ומחליטה לבדוק האם אני יכולה לרוץ יותר מ- 10 ק"מ. בשלב ראשון מוסיפה רק עוד שניים (לא משהו קיצוני) ומגלה שאין ממש הבדל. כמה ימים אח"כ אני מחליטה להוסיף עוד 3 ק"מ ולרוץ 155 ק"מ ומגלה שגם זה אפשרי. האם כל מה שצריך זה רק להחליט על המספר? (בדיעבד אני חושבת שהתשובה היא: כן). אני ממשיכה לרוץ ופוגשת חוויות רבות שלא הכרתי בריצות הקצרות יותר.

תכנית אימונים. אני מתחילה להבין שאם אני באמת רוצה לרוץ את המרתון הזה, כנראה שאצטרך להתאמן בצורה מובנית  ומתחילה לתור אחר אינפורמציה. בשלב זה אני מדברת עם כל מי שרץ וחורשת את האינטרנט. עוברת משפה לשפה מארץ לארץ ומנסה להחליט על מי לסמוך. מדפיסה תכנית של חמישה חודשי אימון וגם של שלושה. תכניות של שלושה אימונים שבועיים וגם של שישה. בעברית, כי זה בטח מתאים לכאן אבל גם באנגלית, כי ’באמריקה הרי תמיד יודעים יותר טוב’. כך, אחרי מספר לילות ללא שינה ובלוגים של אנשים שמתארים רגעים של אושר והרבה כאלה שמתארם סבל קיצוני אני מחליטה לייצר תכנית בעצמי, ייצור כלאיים מכל מה שהבנתי עד כה ומתחילה באימונים.

אני עייפה כמו כלב ורעבה כמו איכר. אז נכון שלהיות מאמן ספורט זה מקצוע. נכון גם שאנשים שכותבים תכניות אימונים  מתבססים על לימודים, הבנה בפיסיולוגיה, תזונה וכן הלאה אז מה לעזאזל חשבתי כשהנחתי שאני יכולה לבד? הרבה אנשים עושים זאת. זה נכון. אבל אני, בתכנית שבניתי לעצמי אם לא הייתי עוצרת כאן, אין לי ספק שלא הייתי מגיעה למרתון. יש ריצות שנהנים מהן ויש כאלה שלא. את זה הבנתי. אבל לא הבנתי את האפקט המצטבר של כל העסק הזה. את ההשפעה האדירה על הגוף על הנפש ועל חיי היום יום. שוב אני מתלבטת.

אני מבינה שמרתון זה עסק רציני ומחליטה לפנות אל "המקצוענים". שוב אני בתחקיר, שוב אוספת המלצות וחיש מוצאת את עצמי בשיחה עם ’מאמן בכיר’. נרגשת אני מספרת קצת על עצמי מקשיבה ביראה לצד השני ומבינה שאכן מדובר כאו בעניין  מאוד רציני. אולי אפילו רציני מדי בשבילי.

חוץ מבעלי שממשיך לחייך מתחת לשפמפם אני נתקלת בתמיכה שלילית מכל עבר. "השתגעת? מרתון? זה לא בריא.  זה ממש יותר מדי. זה היה רעיון יפה אבל את ממש לא חייבת ללכת עם זה עד הסוף," וכן הלאה וכן הלאה. אני לא יודעת אך ממשיכה לרוץ. חברה שלי המליצה לי להתאמן עם המאמן גלעד קובו. החלטתי להתקשר אליו.

"מרתון פאריס! וואו! את לא מבינה איזה כיף הולך להיות לך," הוא אומר לי מעבר לקו, וכך התחילה אחת החוויות הגדולות בחיי. יש לי תכנית ואני עושה את זה. הפגישה עם גלעד עשתה סדר בבלגן. סוף סוף מישהו שמבין מה זה מרתון לוקח פיקוד ולי נשאר רק תפקיד קטן, לרוץ.

כנראה שלא במקרה הוא מחליט לתת לי את התכנית בקבוצות של חודש חודש. אני מניחה שאם הייתי רואה בשלב הראשון שבסוף התכנית אגיע לריצות שמסתכמות בלמעלה מ- 700 ק"מ בשבוע, השאלה – למה? הייתה מתחלפת בצרחות "לא! לא! לא!" הצטרפתי לקבוצה לשני אימונים בשבוע ונהניתי לפגוש אנשים שמבינים ללבי. כאלה שכבר עברו חוויה דומה וכאלה שמציבים לעצמם מטרות גדולות בהרבה מזו שלי.

בינתיים החורף כבר בעיצומו. אני מצטיידת מחדש בנעליים ובגדים הולמים וממשיכה להגביר את קצב ואורך הריצות וככל שהמרחקים גדלים מתעצמת החוויה. אני מגלה שכל ריצה היא חוויה אחרת ושבריצה אחת ארוכה אפשר לעבור כמה ’תקופות’ ועוצמת רגשות שאין דומה לה. והראש, הראש ריק. באופן מפתיע אין לי מחשבות עמוקות ורק תובנה אחת. אם יש לי את הזמן לרוץ ואת מי שמפרגן לי לקחת אותו אני ברת מזל. תחושת אושר מציפה אותי.

האימונים מגיעים אל סיומם. אני כבר רצה מספר חודשים דבקה בתכנית כאילו חיי תלויים בה. אין ויתורים ואין הקלות.  התכנית אומרת לרוץ ואני רצה. יורד גשם ואני רצה. יורד ברד ואני רצה. רוח מטורפת מעיפה אותי מהטיילת בנמל ואני רצה. בא לי, אני רצה. לא בא לי, אני רצה. ממש ממש ללא בא לי ואני כבר עייפה נורא, אני רצה. משננת לעצמי ש’קשה עכשיו אבל אח"כ יהיה קל יותר’ ומנסה לדמיין את השאנז אליזה.

אני כבר עוברת ריצות של 20 ק"מ עוברת 25, עוברת 30 ופתאום, ברגע השיא, כשאני מרגישה חזקה כמו אריה, המרתון עוד שבועות ספורים, פתאום התכנית משנה כיוון. גלעד הסביר לי על שלב ה ’טייפר’ השלב שבו מורידים את קצב  האימונים, נותנים לגוף לנוח ולהתחזק ויוצרים מעין ’רעב לריצה’. הכל טוב ויפה. אני מבינה שכך עושים. אבל הגוף, זה שמבקש לרוץ, מקבל מכה של עייפות. שרירים שלא ידעתי שיש קמים לתחייה ומתחילים לתקשר. הביטחון קצת מתערער.

בריצות הקבוצתיות אני מקבלת מ’שועלי המרתונים’ חיזוק ומבינה שגם תחושה זו היא חלק מהחוויה. כן, מסביר גלעד,  זה בסדר שזה כואב. הכל ישתחרר עכשיו ויכנס שוב למקום בקו הזינוק. הנועם הזה שבאווירה הקבוצתית, בחבורת האנשים הזו, איש איש ומטרתו שלו, מרגיע אותי. אני כבר יכולה לראות את זה, כבר מדמיינת את קו הזינוק. כבר מאמינה שאני יכולה.

הטיסה לפריז
הזמן עבר מהר, חווית האימונים הגדולה מפנה את מקומה לדבר האמיתי וההתרגשות בעצומה. סידורים אחרונים, ילדים, עבודה, מכבה את המחשב ונוסעים. רגע לפני שאני מכבה את המחשב אני שולחת מייל לגלעד ומודה לו על ההדרכה המקצועית, הסבלנות והתמיכה ומבינה את מה שרק מי שקם יום יום לרוץ לבד לפני הזריחה מבין. המרתון עצמו הוא אולי הדובדבן שעל הקצפת אבל החוויה מתחילה הרבה קודם. היא מתחילה ביום שאתה מציב לעצמך מטרה ויוצא במסע לנצח את עצמך. את סדר היום שלך, המחויבויות שלך, העייפות, העצלנות, הפחדים והאמונה.

מרתון פאריז עומד להתחיל והעיר כולה נרתמת. מספר רחובות כבר סגורים, והכל מתקתק כמו שעון. אנשים בנעלי ספורט מכוונים שעונים בכל פינה ומסעדות העיר מתמקדות במנות גדושות של פסטה עם או בלי בולונז. החוויה תופסת מימד חדש ואני מבינה שהמרתון הזה הו הרבה יותר גדול מהחוויה האישית שלי. אני מבינה שאני חלק מתרבות שלמה ותחושת ההתרגשות מתגברת.

אבל לא באנו לפה לבלות. המשימה הגדולה עוד לפני ואנו ממשיכים בתכנית. ההמלצות האחרונות של גלעד היו לשתות 4 ליטר מים ביום. אני שותה. לאכול 2 מנות פחמימות. אני משתדלת. ולרוץ את שבעת הק"מ האחרונים פעם אחת בקצב איטי (ריצת היכרות) ולמחרת, יום לפני המרוץ בקצב מרתון. אנו יוצאים יחדיו (בעלי ואני) לשתי הריצות. כיף. ביום השני, עוד אנחנו מתאמצים לוודא שאנחנו בדיוק במסלול ניגש אלינו בחור צרפתי ומסביר באנגלית עם מבטא צרפתי כבד: רוצו על הקו הכחול, הוא מסמן את כל שביל המירוץ ומחר, כשתהיו בנקודה זו, כבר תוכלו מאד לשמוח, תדעו שהגעתם לסוף.

בלילה אני מנסה לדמיין את המירוץ ונזכרת בכל הסיפורים על "הקיר". המשבר הזה שתוקף אותך איפשהו אחרי הק"מ השלושים, כשהגוף כבר ריק מרב מאגרי האנרגיה שלו. אני פוחדת מהלא נודע אבל מאמינה שיהיה בסדר.

בבוקר בשאנז אליזה, מרתון פאריז ה- 35, יצא לדרך. 37000 אלף רצים מצטופפים בשרוול אינסופי שמוביל אל קו הזינוק. קשה לתאר את המחזה המרהיב ואת תחושת ההתרגשות. ברקע מוסיקה של מרכבות האש, כמה מלמולים בצרפתית ויוצאים לדרך. אני נפרדת מבעלי ומתחילה לרוץ. בפוקוס מלא אני משננת לעצמי שוב ושוב את המסלול כפי שבניתי אותו לעצמי: 10 ק"מ ראשונים, עד לכניסה לפארק – חימום, עוד 10 ק"מ עד שיוצאים מהפארק – ריצת בוקר. כשתצאי מהפארק, כבר חצי מרתון מאחורייך ויישארו רק 10 ק"מ עד לאייפל. שם, בנקודת ה- 30 ק"מ מתחיל המירוץ.

ים של אנשים, כאלה שנראים כמו ספורטאים אלופים לצד כאלה שקשה להאמין שרצו אי פעם. המוני בני אדם לאורך כל המסלול מעודדים את הרצים. שמונים להקות פזורות בדרך מכניסות קצב ושמחת חיים. ואני, אני דבקה בתכנית, גומעת את הנופים המרהיבים של פאריז, נהנית מהרעש מסביב ואני עושה את זה. פשוט רצה. בדרך אני חושבת על כל האנשים שלוו אותי במסע הזה ועזרו לי להגיע לכאן ומתרגשת מאוד. אני יוצאת מהפארק הראשון ומתחילה לחפש את האייפל.

אני רוצה כבר לראות אותו ומזכירה לעצמי לא להאיץ שהרי זה רק החימום והמרוץ האמיתי יתחיל רק עוד מעט. עוד מנהרה, שוב יורדים ושוב עולים, אנשים מעודדים מהנהר ופתאום הוא נגלה. האייפל. אני פה. עברתי 30 ק"מ, המירוץ מתחיל. אני עושה מאמץ אדיר לאתר את בעלי בין ההמונים ולא מצליחה. אבל הוא רואה אותי. רואה ומתרגש בשבילי. אני חוצה את קו 30 הק"מ. אני במקום לא מוכר. מעולם לא רצתי שלוש שעות ולא עברתי מרחק גדול מזה.

מה יקרה עכשיו? אני תוהה ומייד מחזירה את עצמי לתכנית. השלב הבא הוא להגיע ליער בולון. איפה כאן העצים לעזאזל? אני עייפה אבל לא מאד. שמרתי כוחות ובכל זאת אני רוצה לראות את העצים והעצים מגיעים. כ- 55 ק"צ אחרי האייפל, אני בתוך הפארק ופתאום באופן מפתיע הכל מוכר, אני מזהה את הנקודה ושומעת שוב את קולו של הצרפתי שפגשנו אתמול "..תהיו שמחים זהו סוף המירוץ". עוד 7 ק"מ לפניי אבל אני כבר לא סופרת. אני כבר שם אני כבר רואה את הסוף . סביבי אנשים עוברים להליכה אבל זה לא קורה לי.

באופן אבסורדי אני מרגישה חזקה יותר ומנסה להאיץ בכוחות שנותרו בי. ופתאום זה נגמר. אני מרגישה טוב אבל לא ממש מעכלת. מישהו נותן לי בקבוק ואני שותה, אוכל ואני אוכלת, מעיל, מדליה והנה אני מול שער הניצחון. התודעה מגיעה אליי באמת רק קצת מאוחר יותר, במפגש עם המשפחה ועם החברים. אני מופתעת לגלות עד כמה כולם השתתפו בחוויה הזו איתי וזה ממלא אותי באופן שונה מכל מה שהכרתי עד היום. עשיתי את זה