בין צלילה חופשית וריצה/ מאת: שלומית ולרשטיין

אתן בטח שואלות את עצמכן מה הקשר בין צלילה חופשית לריצה. האמת – גם אני שאלתי את עצמי את זה אבל מסתבר שיש קשר.

אני צוללת בצלילה חופשית כבר שנתיים. שזה אומר שכבר שנתיים, לפחות פעם בשבוע אני מפסיקה לדבר לדקה או שתיים (ובינינו – פה טמון האתגר המרכזי…), ממלאה את הריאות באוויר ויורדת לעומק הים. מה שהתחיל אצלי כעוד תחביב צדדי תפס במרוצת הזמן שעבר מקום מרכזי בחיי. וככל שהמקום הפך למרכזי יותר ככה גיליתי שבשביל להמשיך ולהתקדם צריך לתרגל ולהתאמן הרבה גם מחוץ למים.

מסתבר שבניגוד לצלילת סקובה או צלילת מיכלים (שבמסגרתה צוללים עם מיכל אוויר על הגב) שהיא תחביב (תחביב מגניב – אבל תחביב), צלילה חופשית זה ספורט. ולא סתם ספורט, אלא ספורט אתגרי שדורש כושר טוב (אירובי ואנאירובי) וגמישות אבל בו בזמן משלב גם  מדיטציה (או משהו שקרוב לזה) והמון אתגרים מנטליים, כי מכיוון שכמות החמצן מוגבלת בזמן הצלילה לאוויר שמילאתי בריאות בהתחלה צריך לצרוך אותו ביעילות. זה אומר שצריך לשמור על דופק נמוך ורגוע בזמן שהשרירים עובדים בתנאים אנ-אירוביים (כלומר בסביבה עם רמות חמצן נמוכות). אז בשביל שאוכל להאריך את זמן הקרקעית ואת העומקים אליהם אני מגיעה אני צריכה כושר אירובי טוב, שרירי ליבה ושרירי גפיים (רגליים וידיים) חזקים, וצריך לשפר יכולות אנ-אירוביות ולהרגיל את הגוף להתמודד עם רמות גבוהות של חומצות חלב בדם; וגם, צריך ללמוד להירגע – אבל ממש, ללמוד להשאיר את המחשבות בצד, ולשחרר את כל השרירים, עד הסוף (שזה כמובן הדבר שהכי קשה לעשות אבל זה לא ממש קשור לריצה ולספורט אז לצורך הפוסט הנוכחי אשאיר את זה בצד).

אז כמו שכבר הבנתן, גיליתי שכדי לצלול טוב אני צריכה גם לרוץ, וגם להתאמן לנשום נכון, ולהתאמן בלא לנשום, ולשפר גמישות של הסרעפת והריאות ובכלל שיוגה לצלילה זה קצת כמו היין ליאנג (Yin & Yang). האמת, זה קצת אכזב אותי כי למרות שאני רצה כבר הרבה מאוד שנים (בעבר הייתי רצה עשרה ק"מ 3 פעמים בשבוע, אבל בשנים האחרונות עקב פציעות ירדתי לריצות של עד חמישה ק"מ) אני מעולם לא ממש התחברתי לספורט הזה. עשיתי אותו כי צריך לעשות ספורט וריצה זה משהו שאפשר לעשות בטבע, ולא דורש מכשירים, ובינתיים להסתכל על עוברים ושבים ולנקות את הראש מכל טרדות היום. אבל, אם צריך – אז קמים בבוקר ורצים. רק מה, המאמן שלי הסביר לי שריצה תוך כדי נשימה זה לחלשים. במקום זה, כדי לשפר את היכולות של השרירים לעבוד בתנאים אנ-אירוביים, אני צריכה לרוץ בלי לנשום. כן כן, שמעתן נכון – לרוץ תוך כדי עצירת נשימה. וככה, פעמיים בשבוע, אני יוצאת לריצה: חמש דקות ריצת חימום ולאחריה אני מוציאה את האויר מהריאות, עוצרת את הנשימה ורצה (כן, בלי לנשום ובלי אוויר בריאות) בין 10-40 צעדים (התחלתי בעשרה והיום אני בעשרים וחמישה או עשרים ושבעה צעדים), שבסופם אני חוזרת לנשום ומתאוששת במשך כדקה (הכל תוך כדי ריצה, וכמובן שהנשימות רק דרך האף) – וחוזר חלילה. 8 פעמים. בסוף הריצה, כשהרגליים כבר מסרבות לזוז (והאמנה לי שהן מביעות את מחאתן בקול רם וצלול) אני חוזרת לרוץ (ולנשום) ריצה קלה עוד עשר דקות לשחרור השרירים וגם כי צריך גם אירובי. בפעמים הראשונות זו נראתה משימה שמעבר לאפשר, אבל מסתבר שאין דבר כזה אי אפשר ועם הזמן זה השתפר. והיום – היום מי שמסתכל עלי בזמן הריצה טוב טוב עלול אפילו לגלות שלפעמים מתגנב לו חיוך קטן מתחת לשפם.

אז בפעם הבאה שאתן יוצאות לרוץ תזכרו שלרוץ ולנשום זו פריבילגיה – אז קחו הרבה אוויר לריאות ונצלו אותה כל עוד אפשר J

והערת אזהרה אחת קטנה לסיום – למי שרוצה לנסות לרוץ בלי לנשום – תעשו את זה לאט ובזהירות ואם מתחיל להסתובב הראש (ובהתחלה זה יכול לקרות) מפסיקים, עוצרים, ויורדים לגובה הקרקע… אחרת יש סיכוי להתעלף!

שלומית ולרשטיין 17.2.2018