איך להתחיל? אולי מהעובדה שבכלל לא תכננתי ללכת למרתון טבריה. רק לפני חודשיים רצתי במרתון המדברי באילת, ובאופק כבר ראיתי את מרתון וינה. חברה הציעה ש"על הדרך" נעשה את מרתון טבריה. הרי אנחנו גם ככה כבר בכושר לעשות מרתון… אז הסכמתי.
מרתון טבריה הוא מבין המרתונים הותיקים שיש. המסלול הישר שלו עושה אותו גם לאחד המרתונים המהירים ביותר. מקום עליה לרגל לאלופי הריצות הארוכות בישראל. ברגע שהגענו למלון חוף גיא נשמטה לי הלסת, כשראיתי ספורטאים שעד אז ראיתי רק בכתבות ספורט. בבת אחת הפכתי מאשה חזקה ומשכילה – לטינאייג'רית הססנית עם רגלי ג'לי. כשהזדמן לי לפגוש את נילי אברמסקי לא היתה מאושרת ממני! אצנית מדהימה (שיאנית המסלול הישראלית!), אשה מקסימה ומודל לחיקוי. הערב נפתח ברגל ימין.
את מעט הזמן שנותר אחרי ההתאקלמות וה"מינגלינג" ביליתי בבליסת כמויות עצומות של פחמימות בארוחת הפסטה, ובחירת ביגוד מתאים לתחרות (טיפ לפעם הבאה: עדיף למדוד בגדים *לפני* האוכל……). זה אולי נשמע פשוט וקל, אבל עם מזג האויר ההפכפך והתנודתיות החזויה בטמפרטורה במהלך התחרות – ההתלבטות היתה קשה: טייטס ארוך או מכנס קצר? גופיה או חולצה עם שרוולים?
בימים שלפני התחרות עקבתי כמו נץ אחרי מפות סינופטיות ואפליקציות מזג אויר למיניהן. התפללתי בלב והחזקתי אצבעות למזג אויר סביר. ותפילתי התגשמה. בערך.
בבוקר התחרות הבטתי על הזריחה מחלון חדר האוכל בבית המלון. בבת אחת הכנרת זהרה באור קרני השמש. להקות של ציפורים עפו מעל האגם המואר. כמו גלויה.
סיימתי לאכול לחמניה עם דבש וכוס קפה, ומייד עליתי לחדר. את הבגדים שהכנתי בצורה מסודרת יום לפני החזרתי למקום, ובמקומם לקחתי גופיה ומכנס קצר. מעל לבשתי את חולצת המרתון. סגרתי עלי את חגורת הג'לים – ויאללה לקו הזינוק!
אין כמו אווירת המסיבה על קו הזינוק של המרתון. פגשנו המון פרצופים מוכרים, צילמנו כמה תמונות למזכרת, קפצנו, התחממנו והתפללנו לטוב, והנה – יריית הזינוק ויצאנו לדרך!
עשרת הקילומטרים הראשונים עברו בכיף, רצנו בקלילות ליד נוף מהמם של הכנרת, ההרים והחרמון המושלג ברקע, פגשנו רצים נחמדים, ואז – התחילו הרוחות. שטף של רוחות שיורדות מרמת הגולן לכיוון הכנרת, סחפו בדרכן גם רצים תמימים. התחושה המתישה הזו של לרוץ כנגד רוח, להשקיע אנרגיה לא רק בריצה קדימה אלא גם בשמירה על קו ישר, לא להתנגש ברצים שלצידך, להשתדל שלא לאבד את הכובע פעם אחר פעם…. השתדלנו להיצמד לאנשים נוספים וליצור דבוקה שביחד תבלום את הרוח ותקל על הריצה.
במקביל למלחמה עם הרוחות זכיתי לצפות ברצים המהירים שכבר עשו את פניית הפרסה במחצית הדרך והחלו לחזור על עקבותיהם לכיוון שער הסיום. לראות אותם ממרחק אפסי, רצים לידי זו חוויה מדהימה. וגם אנחנו עשינו את פניית הפרסה והתחלנו את הדרך חזרה לטבריה.
הכל הלך לפי התוכנית עד הקילומטר ה 35 בערך. הרוחות נרגעו באזור הקילומטר ה 30. סוף כל סוף יכולתי להוריד את החולצה הארוכה ולהישאר בבגדים קצרים. לקחתי ג'ל נוסף כדי לתת לגוף אנרגיה להמשיך עד קו הסיום. פקדתי על הרגליים להמשיך לזוז קדימה בקצב, למרות שהמלחמה ברוחות החלה לתת את אותותיה בשרירים.
אומרים שהמרתון האמיתי מתחיל בקילומטרים האחרונים. וככה זה באמת הרגיש. בקול רם חזרתי על מנטרות ומשפטים מעודדים, ספרתי כל קילומטר, וציינתי כל פרט חיובי שראיתי באופק. זה עזר. ואחרי כמה ק"מ קשים – המחסום נשבר וגוף חזר להאיץ לקראת קו הסיום. טל ואני – רצנו כתף אל כתף במהלך כל המירוץ, עכשיו החזקנו ידיים והנפנו אותן אל על כאשר חצינו את קו הסיום. עשינו זאת שוב ביחד 🙂
בקרו אותנו בחנות:
רח' עומרי 29 ת"א 
ימים ד'-ה' 10:00-19:00
יום ו' 9:30-13:00
בימים א'-ג' ניתן לתאם מראש
